דלמא

דְּלָמָא (גם: דְּלָמָה)

לשון חז"ל סיפור, מעשה.
- ”דלמא: תלת עשר אחין הויין ומתין תרין עשר דלא אחין...“ (ירושלמי, מסכת יבמית – פרק ד, הלכה יא)
- ”דלמה: ר' הושעיה רובה ור' יהודה נשייא הוו יתיבין...“ (ירושלמי, מסכת יבמות – פרק ח, הלכה ב)
- ”דלמא: ר' אבהו ור' יוסי בן חנינא ור' שמעון בן לקיש עברו על כרם דורון...“ (ירושלמי, מסכת פאה – פרק ז, הלכה ד)

לשון חז"ל [ארמית] שמא.
- ”דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי, או דלמא לא מקיימא מלתא אלא בסהדי.“ (בבלי, מסכת קידושין – דף סה, עמוד ב)
- ”שמעת מינה מתירין מבגד לבגד! דלמא דאי עבד איתמר.“ (בבלי, מסכת מנחות – דף מא, עמוד ב)

ייתכן שהוא הלחם של: דִּי לְמָא. באופן דומה יש שהציעו לגזור את המקבילה העברית "שמא".^[1]
יש שהציעו לקשר למילה היוונית δί-λημμα (השוו דילמה), אמנם ככל הידוע אין קשר בין המילים.