גר גרור

גֵּר גָּרוּר

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	גר גרור
הגייה^*	ger garoor
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש
דרך תצורה	צירוף
נטיות	נ׳ גֵּרָה גְּרוּרָה, ר׳ גֵּרִים גְּרוּרִים

לשון חז"ל גֵּר שהתגייר מעצמו או שהתגייר שלא לשם שמים, והגיור שלו אינו תקף מבחינה הלכתית.
- ”והתניא: אין מקבלין גרים לימות המשיח? כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! אלא שנעשו גרים גרורים“ (בבלי, מסכת עבודה זרה – דף ג, עמוד ב)
- ”הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים“ (בבלי, מסכת יבמות – דף עט, עמוד א)
- "וכן הגבעונים שלא היו גרים של אמת, אלא היו גרים גרורים, ונתגיירו מן היראה." (תנחומא במדבר לא)

רש"י (ע"ז כד ע"א) הסביר שנקראים כך משום ש"מעצמן נגררין להתגייר". ואחרים הסבירו שנקראים כך משום שאינם נחשבים חלק מהותי מעם ישראל אלא רק כחלק נספח ונגרר^[1].