צרוד

תוכן עניינים

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	צרוד
הגייה^*	tsarud
חלק דיבר	שם־תואר
מין	זכר
שורש	צ־ר־ד
דרך תצורה	בינוני פעול
נטיות	ר' צְרוּדִים; נ' צְרוּדָה, ר' צְרוּדוֹת

קול הנשמע מחוספס, שיש בו מרכיב רועד של טונים נמוכים.
- פגיעה במיתרי הקול מתבטאת בקול צרוד.
- "הֵם בְּקוֹל צָרוּד יְשׁוּעָתָם זוֹ יְרַנֵּנוּ" ("רחל", שמחה בן־ציון)
- "פציתי את פי לומר משהו, אך קולי אבד לי, מין חרחור מוזר נפלט מגרוני, צרוד, לא־מוכר" ("התגנבות יחידים", יהושע קנז)
- "אי שם בבית ממול / סקסופון צרוד" ("בוקר", יצחק קלפטר)

על פי "היה קולו עבה או דק או צרור--כשר, שכל הקולות כשרין בשופר" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כז, עמוד ב) (נוסח ש"ס וילנה). ניתן לראות כי המילה נכתבה כאן "צרור", אולם בספרי הלכה מאוחרים יותר מצוטט: "היה קולו עבה או דק או צרוד--כשר, שכל הקולות כשרין בשופר" (רמב"ם, משנה תורה, ספר הזמנים, הלכות שופר).