חרא

תוכן עניינים

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	חרא
הגייה^*	khara
חלק דיבר	שם־עצם (1), שם־תואר (2), מילת־קריאה (3)
מין	זכר (במשמעות 2 עשוי לבוא ללא התאמה למין ולמספר)
שורש	ח־ר־א
דרך תצורה	משקל קָטָל
נטיות	ר' חֲרָאִים (בלשון הדיבור: חָארוֹת); חֲרָא־, ר' חַרְאֵי־ גם חֲרֵי־; נ' חָרָאִית, נ"ר חָרָאִיּוֹת

פרש, צואה, הפרשות הגוף מפי הטבעת.
- "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה: הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהם" (מלכים ב' יח כז)
- "האי מאן דפגע בהו בנשים כשפניות נימא הכי: חרי חמימי בדיקולא בזייא לפומייכו נשי דחרשייא" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי, עמוד א)
  [מי שפגש בהן בנשים כשפניות יאמר כך: צואה חמה בסלים קרועים לפיכן נשות הכשפים.]
שפת דיבור גרוע, רע, נתעב.
- אל תהיה חרא, בוא שחק אתי בשש בש.
- איזה חרא של יום היה לי היום, חבל שקמתי מהמיטה.
שפת דיבור מילת אכזבה או כעס.
- איזה חרא, שכחתי את הארנק בבית!
- חרא, שכחתי איפה החניתי את המכונית.

המילה מופיעה בתנך שלוש פעמים ובצורת הכתיב בלבד – פעמיים המילה מוחלפת במילה צואה, ופעם אחת מוחלף הצירוף "חרי יונים" ב"דביונים". השימוש בעברית חדשה מושפע מן הערבית: خُرْء (חֻ'רְא), "צואה", خَرِئَ (חַ'רִאַ) "הפריש צואה".