מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
[עריכה] חָס וְשָׁלוֹם
| ניתוח דקדוקי |
| כתיב מלא |
חס ושלום |
| הגייה* |
khas veshalom |
| חלק דיבר |
צירוף תואר הפועל |
| מין |
|
| שורש |
ח־ו־ס, שׁ־ל־ם |
| דרך תצורה |
|
| נטיות |
|
- ביטוי המביע הסתייגות ודחיה או פחד מתיאור או ממצב שהוזכרו.
-
- "- ובכן אין לעשות כלום, אברמזון?
- חס ושלום, זלמנ'קה, חס ושלום!" ("מסביב לנקודה", יוסף חיים ברנר)
- "אמר ר' אלעזר בי ר' אבינה [...] ע"י שנתעצל משה במילה ביקש המלאך להורגו הה"ד [...] א"ר יוסי חס ושלום לא נתעצל משה במילה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף יב, פרק ב, הלכה ג, גמרא ט)
- "מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר לו שמא חס ושלום אין להם תקנה" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף נג, גמרא ב)
את המילה חס מסביר רש"י כך: "חס מאת הקב"ה יהי עלינו מעשות זאת, והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון הזה". כלומר, חס נגזר משורש חו"ס, שמובנו הגנה ורחמים, והכוונה היא מעין מה שאומרים היום "ה' ישמור" כשנשמעת האשמה חמורה או כשמוזכרת פורענות כלשהי. בדרך אחרת מסביר ד"ר חנוך קוהוט, בעל 'הערוך השלם'. לדבריו ה"חס" הארמי אינו קשור לרחמים, אלא קרוב למילה ח'ס בערבית, שמשמעותה משהו בזוי שהכול מתרחקים ממנו (וממנה מקור המילה 'איחס' השגורה בפי הילדים. ייתכן שגם החסה, הלא היא המרור, קשורה לאותו מקור). כשם שהמילה חלילה מבטאת הרחקה ודחייה חריפה של האפשרות הנזכרת (רש"י מפרש: "חלילה – חולין הוא לנו, לשון גנאי"), כך משמעות חס.
כעת דומה שניתן להבין את הביטוי 'חס ושלום': השלום הצטרף כ'המתקה' וכתיקון של הטעם המר שהשאירה המילה חס. כששומע פלוני שמועה רעה או האשמה כלשהי שהוא מבקש לדחות מעליו, הריהו אומר "חס", כמרחיק את הדבר, ואחר אומר "ושלום", כמשקל נגד חיובי לעניין השלילי שהוזכר
קוהוט עצמו מפרש אחרת, ולדבריו 'ושלום' פירושו "בשלמות, לגמרי". כלומר, "לגמרי יהיה רחוק ממני הדבר שהזכרת".
השורש שׁ־ל־ם הוא שורש מגזרת השלמים.
[עריכה] נטיות הפעלים
- לשורש קיימות מקבילות ברוב השפות השמיות, ביניהן ארמית שְׁלֵים, ערבית سلم (סַלִמַ), אכדית šalāmu.
