בן

בֵּן

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	בן
הגייה*	ben
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש
דרך תצורה
נטיות	ר' בָּנִים; בֶּן־ (בצירופים מסוימים: בִּן־), בְּנֵי־; בְּנוֹ, בִּנְךָ, בְּנֵךְ

1. אדם ממין זכר.

   • המיילד אמר להורים: "ברכותי!! נולד לכם בן.

2. ילד צעיר או נער.

   • "המדריכים הפרידו בין הבנים והבנות."

3. צאצא ממין זכר.

   • "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, אֶת־אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת" (בראשית ד' כ"ה)

4. ניתן ל־

   • "סביב כל נקודה במרחב הטופולוגי יש בסיס מקומי בן מנייה" (ויקיפדיה, ערך אקסיומות המניה).

5. אדם המגיע לגיל מסוים.

   • "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" (דברים ל"א ב')

גיזרון

• המילה משותפת לשפות שמיות רבות - bīnu (אכדית), bn (אוגריתית, ערבית־דרומית), ערבית: إِبْن (ibn'), בן (שבאית, מואבית, עמונית, נבטית), בנין (צורת הריבוי של המילה בר בארמית־גלילית ובתדמורית).

מילים נרדפות

• בר

ניגודים

• בת

צירופים

בן אדם בן אמנותו בן אלמוות בן בית בן בליעל

בן בקר בן ברית בן דוד בן דודה בן הנידה

בן זוג בן זנונים בן זקונים בן חלוף בן חצב

בן נעוות המרדות בן סורר ומורה בן ערובה בן תשחורת בני המעיים

חמץ בן יין

תרגום

• אנגלית: boy‏‏‏‏; son‏‏‏‏‏ (3)
• ערבית: إبن‏‏‏‏ (הגיה: אִבְּן), ولد‏‏‏‏ (הגייה: וַלַד)
• צרפתית: garçon‏‏‏‏; fils‏‏‏‏‏ (3)