לשורש ד־מ־ה ישנה משמעות של חורבן והרס, בעיקר במקרא, בקרבה לשורש ד־מ־ם. ראו למשל: ”נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל“ (הושע י, פסוק ט), ”כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה“ (ישעיהו טו, פסוק א), ”אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם“ (עובדיה א, פסוק ה) ועוד.
כך, מצודות דוד ומצודות ציון פירשו (בישעיה ל"ח י'): בדמי ימי = בהרס ימי, בכריתת ימי. לעומתם כתב המלבי"ם: "אני אמרתי בדמי ימי: המליצה תצייר את הזמן, הולך ומתנענע תמיד מעת הולד האדם עד מותו, שאז ידמו הימים וישתוקו מתנועתם" מלבי"ם על ישעיהו לח י. גם בפסוקים אחרים מעדיף המלבי"ם את הפירוש "נדמה"="שתק" על פני "נדמה"="נחרב".