ארכבה

אַרְכֻּבָּה[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	ארכובה
הגייה^*	arkuba
חלק דיבר	שם־עצם
מין	נקבה
שורש	ר־כ־ב
דרך תצורה
נטיות	ר׳ אַרְכֻּבּוֹת; אַרְכֻּבַּת־, ר׳ אַרְכֻּבּוֹת־

לשון חז"ל ברך, מִפְרָק הרגל שבין הירך לקרסול.
- "בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה, כשרה." (משנה חולין ד ו)
- "הטילו אותו [את יונה] עד ארכובותיו ועמד הים מזעפו". (מדרש תנחומא, ויקרא, סימן ח)
דבר־מה הכפוף כברך.
- " האַרְכֻּבָּה שבגפן, אין מודדין לה אלא מן העִקָר השני." (משנה כלאים ז א)
- "צריך לכתוב ה"א למטה מארכובתו של למ"ד." (ירושלמי מגילה יא ב)
חלק מכונה הבנוי כזרוע ניצבת לציר ובקצהַ פין מקביל לציר; יוצר עם הציר את צורת האות למ"ד, ומשמש להפיכת התנועה הסיבובית של הציר לתנועה קווית של חלק המחובר לפין או להפך.

ר' עובדיה מברטנורא על משנה כלאיים ז א: "הארכובה שבגפן - גפן עקומה ונכפפת על גבי קרקע וחוזרת ונזקפת כמין ארכובה עקומה."
ר' עובדיה מברטנורא על משנה כלים יד: "מפתח של ארכובה - שמתקפל כארכובה עם השוק. שעשוי כמין נו"ן כפופה שלנו. ורוב מפתחות שבארץ ישמעאל הם כן."

השורש ר־כ־ב הוא שורש מגזרת השלמים.

בבניין קל, בשם הפועל, ההוגה "לִרְכַּב"- שוגה.
בבניין קל, בזמן הֶעתיד, ההטייה בחולם בעה"פ מותרת, למשל: אֶרְכֹּב, תִּרְכֹּבְנָה, נִרְכֹּב וכו'.